"גם וגם" - מרכז למידה עברי מוקם ביוון- "אנחנו עוזרים לשמור על ישראליות לא גיאוגרפית בהכרח, שתאפשר גם חזרה מהירה".

תל אביב נהייתה קשה לתמר קצירי עוד לפני המלחמה. היה קשה לראות את האופק. המחשבות על מקום מפלט בכרתים כבר היו שם. ואז הגיע השביעי באוקטובר. קצת זמן אחריו מצאה עצמה באתונה, מקימה קייטנה לילדי ישראלים שמצאו מפלט זמני במקום.

אחרי חודש הבינה שזה פרוייקט קצת מורכב. בסוף נובמבר חזרה לישראל, ולצד הקושי לנשום החלה לקדם הקמת מרכז לימוד עברי שתואם את רוח התקופה- הוא נותן מענה לישראלים שאינם יודעים איך ייראו חייהם עוד שנה. הם יודעים רק מה הם צריכים עכשיו. והם עכשיו צריכים מסגרת לילדים בעברית אחר הצהריים. אחרי מספר חודשים נסעה לאתונה כדי להקים את מרכז הלימוד שעתיד להיפתח בספטמבר "גם וגם", מסגרת בית ספרית אחר הצהריים, שפועלת גם בזום וגם פיזית, ואפילו מלמדת יוונית. יש כבר עשרות נרשמים שיחלו ללמוד בספטמבר הקרוב.

התכנית הגדולה: הקמת מרכזי למידה ישראלים בתפוצות, והבקשות להרחבת המודל, כבר מגיעות.

טוב, עכשיו אחרי שהיממת אותי בכושר היזמות והתנועה, ספרי לי קצת על עצמך ואיך הגעת הלום.

שנים שאני עוסקת בקמפיינים לסושיאל. בעבר עבדתי בחברת הפרסום "אלנבי". אחר כך הקמתי חברת פרסום עם האקס שלי, "חברת קש". עבדתי עבור כל מיני אנשים וגופים. למשל, ניהלתי גוף אקטיביסטי של אנשים עם מוגבלויות שנלחם והצליח לשכנע את משרד התחבורה להשקיע בפיילוט שהנגיש את האוטובוסים הבינעירוניים. כבר בתל אביב שלפני המלחמה היה קשה לראות את האופק. אני אקטיביסטית כל חיי, בעבר ניסיתי לצרף את מבקשי המקלט להסתדרות העובדים, ועדיין הפגנות הענק נגד ההפיכה המשטרית היו לי קשות. אולי כיהודיה קשה לי עם המון זועם. זה מפחיד אותי. הטונים כל הזמן הלכו וגברו. בטורי הדעות כל אחד קילל את הצד השני. נהיה ממש מחניק. זה כמובן בנוסף לאחוזי הלחות.

ואז בבוקר השביעי באוקטובר קמתי מאזעקה ושאלתי את בן הזוג שלי אם קרה משהו, הוא אמר שהכל בסדר ושאחזור לישון. אבל אחרי שעה הבנתי שאנחנו במלחמת עולם. היינו בדירה בלי ממ"ד, במקביל חבר מקיבוץ בחניתה עם שלושה כלבים ענקיים היה חייב דירה במרכז, אז פשוט נסענו אני והחבר שלי באותה תקופה לאתונה . כבר קודם חשבנו לקנות בית בכרתים  ולפתח פרוייקט, לצד חיים בטבע. להקים מקום שיהיה יותר פרסונלי. היו לי רגשות אשם שעזבנו במלחמה, אבל לא הרגשתי שיש לי איך לסייע. ההורים שלי כל היום עזרו לחקלאים, אבא שלי הוא קיבוצניק מעמק הירדן וממש נכנס לזה.

באותם ימים בעיקר הוצע לי לעשות סרטוני הסברה. אבל לא ידעתי כל כך מה להסביר ובשביל מה. וקשה לי עם עבודה שאני לא יודעת מה אני עושה בה.. הייתי בפחד והלם, אבל לא קרה לי המהפך שקרה להרבה שמאלנים  שפתאום הפכו למכונות הסברה.

המטוס מתל אביב לאתונה היה עמוס משפחות עם ילדים, הורים שלא רצו שהילדים יחוו אזעקות ומקלטים. זה העלה בי רעיון לעשות קייטנה לילדים בדירה ששכרנו, במקום לעשות סרטוני הסברה. כי שילמנו שכירות על שתי דירות, באתונה ובתל אביב. קראנו לקייטנה סיגה סיגה, שזה "לאט לאט" ביוונית, מושג מאוד רווח פה, וגם קיצור שמה של סיגלית שאירחה אותנו בימים הראשונים באתונה. לא יכולנו לקבל הרבה ילדים, אבל הייתה התעניינות מרשימה. להודעת הפייסבוק שלי ענו משהו כמו 85 איש ויכולנו לקלוט רק 10. העבודה הייתה שוחקת וקשה ולקחתי  שפית שנסגרה לה המסעדה שתבשל, היה חשוב לי שהילדים יוכלו בריא וטעים. יש לי ניסיון עם ילדים מניהול קייטנות בחברה להגנת הטבע. ועדיין זה היה לא פשוט לעבוד עם ילדים שלא מכירים אחד את השני או אותי, ואין להם הרבה זמן להתרגל אחד לשני. מצד שני, הילדים היו חמודים מאוד וההורים היו אסירי תודה ומתוקים לא פחות. היתה לנו דירה גדולה, אז חלקם נשארו במקום ועבדו על המחשב כמו ב"האב". עשינו חוגי כתיבת הייקו לילדים שחלקם לא יודעים לכתוב, והילדים הציגו הצגות, ציירו דינוזאורים ולמדו אנגלית. לצד זה גם למדנו ריקודים של הלהיטים של נועה קירל, ועשינו יוגה ופעילות גופנית. אחרי חודש בערך הבנתי שלא אוכל להמשיך עם זה לנצח, גם  כי לא היה נעים מבעלת הדירה.

אני מורידה את הכובע. גם אני הייתי שם ביוון, עם ילדים, ועברה בי המחשבה לעשות את זה. ולא העזתי.

כן. זו תעוזה עם טעם לפגם. כמו להתפלח למלונות יוקרה כדי לאכול ארוחות בוקר. פשוט פרסמתי בפייסבוק, ואז הבנתי שיש ביקוש עצום. התעוזה הייתה לפרסם. ואז הייתי חייבת לעשות את זה. ככה הרבה פעמים אני מתחילה. ואז דברים קורים. ככה קרה גם עם בית הספר עכשיו: הכנתי מצגת, ואז דברים כבר זזו. תמיד אני בתחושה שעוד מעט ישימו לב שאני מתחזה, ובינתיים דברים מתרחשים, מסתדרים, משתנים.

חזרנו לארץ כשהחזירו את החטופים בעסקה הראשונה. מי חשב שהמלחמה תימשך? היינו בטוחים שיחזירו את כולם ושהמלחמה האיומה תיגמר. אבל לא. זה היה צער עמוק, דיכאון קליני.

תמיד חשבתי שאם יש משהו שישראל חזקה בו זה להחזיר ישראלים הביתה. שזה הפורטה שלנו. להבין שישאירו אותם שם במצב הזה שבר לי את הלב. לא הצלחתי להבין את המציאות שעמדה לפני. תמונות החטופים היו בכל מקום.

זה לא נעים להתבכיין כשיש אנשים שהגורל שלהם באמת קשה. משפחות שאבא במילואים ואף אחד לא עוזר. או כשיש מפונים מהבתים ללא מענה. אני מרגישה שהויטאליות שלי נרצחה. אני בן אדם צעיר, ולא רציתי להשתתף בגורל הנורא. , ניסיתי לפנות לאפיקים יותר חיוביים. הרעיון של בית הספר התחיל להתגבש אצלי. קראתי מלא על יוזמות היברידיות, חינוכיות טכנולוגיות ודיגיטליות ברחבי העולם, על שיטת מונטסורי וגישות אחרות. כבר כסטודנטית לפילוסופיה ובלשנות אהבתי את הצד של התחקיר. וגם בקמפיינים שעשיתי, המחקר היה הצד המרתק בעבודה, להבין איך דברים יכולים לעבוד עם קצת יצירתיות, שלימוד לא חייב להיות מדכא ואפור במאה ה-21. 

בחיפושים האלה מצאתי את זי סקול, שמפעיל בית ספר אונליין עבור הום סקולינג ושיעורים לחברות גדולות. הם עובדים ב-25 מדינות ופעלו גם בזמן המלחמה עם מפונים. לפני ארבעה חודשים, כשממש נמאס לי, הבנתי שאני רוצה לעזוב ולהקים משהו חדש. הגעתי לפגישה בתל אביב, זו היתה אהבה ממבט ראשון. ממש התאמנו, גם הם אמרו חשבו לפתוח מקום שיכלול מרכז למידה ושיעורי און ליין בו זמנית במדינות אחרות. אני נסעתי לאתונה, בניתי מצגת, ובסופו של דבר החלטנו לבנות את המרכז הישראלי הראשון שייקרא, "גם וגם".

יוון היא מקום טבעי לישראלים, כי היא זולה, ידידותית וקרובה מאוד, באותו שעון עולמי, כך שאפשר לחיות פה ולקפוץ מדי פעם לפגישות. המרחק בין אתונה לתל אביב הוא כמו בין ניו יורק לשיקגו נניח. וגם המנטליות של שני העמים חמה והאוכל לא שונה כל כך.

"גם וגם", גם וירטואלי וגם פיזי, זהו מרכז לימוד עברי, שמאפשר לבטא את מה שאנחנו כולנו כבר - ישראלים דוברי עברית. מרכז תרבות. המרכז פתוח מדי  יום  בין 3-7, ובבוקר יש גם גן ילדים עברי-אנגלי. במרכז נלמד אונליין לצד למידה פיזית. נכון לעכשיו נרשמו 23 פיזית ו-26 אונליין. מי שנרשם אונליין נמצא ביוון, כרתים, אוויה ועוד. אפילו לא עשינו קידום ממומן, כולם הגיעו מקבוצות פייסבוק או ווטס אפ.

הרעיון הוא ללמד גם יוונית, עם הרבה כבוד למדינה שמארחת אותנו. יהיו לימודי אנגלית, מתמטיקה, אמנות ועוד. הלימודים מתקיימים בקבוצות קטנות, מכיתה א' עד תיכון, בבית ספר שאני מקווה שנטפח סביבו את הגינה.

הדברים שחשובים לי הם העיצוב, שיהיה לילדים ולי נחמד להיות שם, שלמקום יהיה אופי ולא מוסד גנרי. היתרון הוא שאת החלק הוירטואלי אפשר ללמוד בכל מקום, גם באיי יוון או בקפריסין, אבל אפשר להיות חלק מ"גם וגם" בפורטוגל או בגואה.

מבחינה פדגוגית השיעור מועבר בצורה וירטואלית במשך 20 דקות, על ידי אנשי צוות של זי סקול, ומלבדי יש כאן שני עוזרי הוראה במרכז עצמו שמסייעים במשימה. אחר הפעילות נפגשים שוב וירטואלית כדי להציג את המשימה. המטרה היא לייצר אינטראציה והיכרות, חברות ומשחק. יש כיתה חכמה, והמורים ישראלים, חלקם עשו רילוקיישן ונמצאים בכל מיני מקומות בעולם. זה מצחיק אבל זה ככה.

המרכז לא מחליף בית ספר, זו דרך לסייע להסתגל, לשמור על הזהות, בתור ישראלים, אבל גם להשתלב במקום בו אתה נמצא. לא להיות אאוטסיידר מדי. יש כמובן בתי ספר יווניים, אבל השפה היוונית  לא פשוטה, ויש גם בית ספר יהודי, אבל רוב האנשים שפונים אלינו ושעושים את הצעד של עזיבת ישראל, חילונים.

באיזה אופן הוא מרכז לימוד עברי? 

כרגע בראש ובראשונה כי זה מרכז שבו לומדים בעברית. ילדים גם מגיעים ללמוד ספרות ושירה, הכוונה היא גם שהם יציגו ויקריאו סיפורים, כל אלו יהפכו אותו למרכז תרבות, בעברית. בהמשך הדרך המטרה שתהיה ספרייה בעברית גם. אך הדברים בתחילת הדרך, והם יילכו ויתפתחו.  

.

.מי ההורים שרושמים את הילדים שלהם? בהזמנה את פונה למי שברילוקיישן ורוצים נחיתה קלה. אבל אני מבינה שזה מורכב יותר.

"יש הרבה מפונים מהדרם והצפון. יש המון אנשים מבולבלים שהגורל גירש אותם מהבית והם לא רוצים לעבור לרמת גן, ואין להם תשובות. אז בינתיים הם פה. הם נשארים במצב ביניים, שדורש גמישות. גם וגם מאפשר להיות במצב ביניים ועדיין להעניק איזו מסגרת, לשמור שלא הכל יהיה כאוטי. זה ברור שהיה צריך להקים מקום כזה. הרבה אנשים שאני מדברת איתם בטראומה ובלב שבור מישראל. על הספקטרום בין הלם מוחלט מהמדינה לשלל קונספירציות. גם מגיעים אנשים כמוני שפשוט חשבו שכדאי  לצאת מסיר הלחץ לכמה שנים וזה נתן להם גושפנקא.

זו לא הגירה. פעם היית מעתיק את החיים שלך וממשיך הלאה. היום, בעלי משאבים יכולים לעזוב למדינות פחות יקרות ולחזור לישראל כשירצו.  אנחנו מאפשרים גמישות. גם אם לא החלטת לעבור עדיין ליוון, אתה יכול להיות פה, והילדים יפגשו עם ילדים אחרים דוברי עברית גם וגם, הוא במובן של לימוד היברידי, וירטואלי ופיזי, אבל גם מהבחינה של לחיות גם ביוון וגם קצת בישראל או לפחות לחיות בעברית. מאז המלחמה, ישראל עברה שינוי, וישראליות לא קשורה רק למקום הפיזי והקשוח כל כך.

היום המהגר, או המהגר למחצה, נמצא במנטליות של גם וגם. יותר ויותר ישראלים נאלצים לעזוב, להתרחק קצת מהמלחמות והפוליטיקה הדוחה, אבל רוצים לשמור על הישראליות שלהם, ואנחנו חלק מנדידת העמים הזו שישראל עוברת. אז אפשר מצד אחד לחשוב שאנחנו מספקים שירותים להגירה בתקופה הזו של הבריחה, אבל בה בעת אנחנו עוזרים לשמור על ישראליות לא גיאוגרפית בהכרח, שתאפשר גם חזרה מהירה. זה אולי ממשיך את המצב אחרי בית שני, כשהיה קשה ביהודה, נמצאו באיזורים ההלניים, למשל באלכסנדריה, מאות אלפי יהודים ששמרו על הגחלת. היה אפילו מקדש במצרים. בלי קשר למצב הפוליטי, ישראל צפופה מדי ודחוסה עם הפלסטינים, וטוב שאנשים ינשמו אוויר. זה אולי קצת יוריד את מחירי הדיור ויפחית את הפקקים."

תמר מדגישה כי הפרוייקט נפתח כפיילוט, אבל אם יעבוד, לאחר מספר חודשים, המחשבה היא להתרחב למקומות אחרים. לשאלה אם היא מתכוונת לחזור לישראל, היא מתקשה לענות.

"קשה לי לנבא מה יקרה בטווח הרחוק, או לחיות את החיים בדיעבד. גם אם לא אחיה בישראל היא תהיה הבית השני. אני מאוד אוהבת את ישראל ואת הישראלים. אני אוהבת את העברית ההומור. בגלל זה אני מקימה את המרכזים האלו. אין לי גרם של שנאה עצמית, או חשק  להיטמע בתרבות העולם. חשוב שתהיה הרגשה שיש לאן לחזור. אני עוד לא מרגישה שאין לי לאן לחזור, אלא שיש בעיה, אבל היא נקודתית ואולי תחלוף. אני מתנחמת במחשבה שאי אפשר ליפול עוד הרבה למטה. העולם כולו נמצא בכאוס, בישראל זה קורה בצורה קפריזית במיוחד. בכל מקרה התכנית שלי להישאר בחו"ל, להפעיל את מרכז הלימוד, ולראות איך ממשיכים הלאה.

יש גם קהילות ישראליות שמארגנות פעילות, זה לא מספיק?

כן, יש פה. נגיד ארוחות שישי או צפייה משותפת באירוויזיון. אנחנו מאומנים באופן היסטורי לשמור על משהו בדלני מהסביבה, על התרבות שלנו. אנחנו גם מאוד מחפשים את זה. את יודעת כמה קבוצות ווטס אפ יש פה לישראלים? אלפי קבוצות. ותמיד כל כך עוזרים אחד לשני, עם הבירוקרטיה, עם הכל. לא נראה לי שישראלים יירצו שזה ייעלם.  זה יפה מה שיש, אבל אנחנו מציעים משהו אחר ובסיסי יותר לכל הורה עם ילדים. 

איך לך ביוון?

ממש כיף . אני בתקופת מיני מאניה מהתרגשות של הקמת פרוייקט. יוון מדהימה והיוונים מתוקים. הם מקבלים אותנו בסבר פנים יפות ולבם יוצא אלי. יש פה איכות חיים, הייתי בפלופונז, בכרתים, טבלתי בחופים יפהפיים. יש לי פה עכשיו חברים יוונים וישראלים. בגלל שאני עובדת על הפרוייקט הזה אני בקשר עם הרבה אנשים פה. כרגע לצאת מישראל זה כמו להוריד משקולת של מאה טון מהגב. חזרה לי החיות. בישראל את חיה עם רגשות אשם, חרדה, חוסר מעוף ותקרת זכוכית שעוד מעט נוחתת עליך, אז אסור לחלום על שום דבר.

המשך יבוא.