ליעד קנטורוביץ: "ההגירה התמידית היא ירושה. זו זהות".
עודכן: 18 ביולי 2024
את ליעד קנטורוביץ' ראיינתי לפני כמה חודשים כבר, ואז המחשב שלי התקלקל, ובקצב הספרדי, לקח חודש וחצי לקבל אותו חזרה, תקין ועובד. אחרי זה הזמן המשיך להשתרך ולקח לי עוד חודשיים בערך בסבך ניסיונות ההגירה ולהישאר חוקית כרגע כדי להתפנות לבלוג.
אבל כל הזמן הזה המילים הללו של ליעד, שהיגרה כבר 3 פעמים בחייה, לא יצאו לי מהראש. הן הפכו כל יום חיות יותר ויותר עבודי. ההבנה שהיהדות שלי היא זהות פוליטית, של מיעוט, של מהגרת. לא הערבוב של חזיר וגבינה. התבונות שלה על איך המציאות הנוכחית הופכת יהודים לאנטישמיים, לא הפסיקה להדהד בי.
אבל נתחיל בהתחלה.
"זה מביך" היא אומרת. "אני לא בהתקפת חרדה היום, אלא כל יום. זה לא קשור לעזה, או לעתיד המשותף. יש לי חרדות של פרנסה. וגם אני מוציאה אלבום.
(שאירוע ההשקה המאוחר שלו יתקיים ב-21.7 https://www.facebook.com/events/1410925846292089/?ti=ls, אם אתם בברלין במקרה, מ.ג.כ)
התכנים שלי מאוד פוליטיים, ואני גרה בגרמניה, שלא אוהבת את התכנים הפוליטיים שאני מעלה. אז יש לי חרדות קיומיות בנוגע לפרנסה. אני מנסה בתקופה זו לפתח עוד תחום עיסוק ופרנסה בעולם המוזיקה ואני לא יודעת אם אצליח.אני לא רגילה להיות משועבדת לעבודה שלא מייצגת אותי בשום צורה, וגם לא לוותר על מה שחשוב לי".
ליעד, או בשם האמן שלה, Liadland ,כבר 14 שנים בברלין, במהלך השנים למדה ועסקה באמנות פרפורמנס שנגעה לסוגיות פוליטיות שמעסיקות אותה, ניהלה פרוייקט לעבודה עם מהגרות מין, והתמידה בפעילות שנגעה בזכויות של מיעוטים, עובדות מין, קווירים, שוויון זכויות לפלסטינים ועוד.
בואי נדבר על אנטישמיות.
"ברור שיש אנטישמיות. השאלה החשובה היא מי מבצע אותה ואיך את מגדירה אנטישמיות. מאז השביעי באוקטובר יש ניסיון מחודש להגדיר אותה. ובתוך כך התחזקה המגמה של הפלת האחריות על כך על מי שלא גרמני, ובאופן יותר ספציפי על מי ששחום, על ערבים, וכמובן פלסטינים.
השביעי באוקטובר שימש בגרמניה כאמתלה להגדיר מחדש את האנטישמיות, הגדרה שיש בה הרבה דברים עמומים ובעייתים, אבל בעומק העניין היא לא מפרידה בין ביקורת על ישראל לאנטישמיות. כל ביקורת על ישראל נחשבת אנטישמיות. לגרמנים, באופן דומה ושונה מישראלים יש רצון לטשטש את הגבול בין ביקורת על ישראל ולהכליל אותה כאנטישמיות. אז למעשה כל ביקורת על ישראל לדידם מחביאה בתוכה אנטישמיות. "
גם אם את יהודיה?
"אין סתירה בין להיות יהודיה ללהיות אנטישמית. הרדיפה אחר פעילים היום היא על בסיס פעילות פוליטית. ולא על סמך זהותם. יש הרבה גברים יהודים שהולכים להפגנות נגד המלחמה עם כיפות, ואין זה מונע את מעצרם האלים. כחלק מהרדיפה התפרסמו כתבות בעיתון כנגד פעילים יהודים שמתנגדים למלחמה. בתחילת המלחמה ניתן היה לראות רדיפה של הארגון היהודי הרדיקלי "יודישע שטימע", שחשבון שהבנק שלהם נחסם. דוגמא נוספת נוגעת לביטול מימון של כל מה שביקורתי נגד המלחמה- מוסדות אמנות שהביעו התנגדות למלחמה או ביקורת על ישראל נתקלו במציאות בה נלקח מהם מימון. מחצית מהאמנים שחוו חרם או ביטול הקצאות הינם יהודים."
איך הגעת לברלין? בואי נלך אחורה.
"היה איזה שבוע ספציפי בשנת 2009, שהייתה גם שנת משבר כלכלי, שהבנתי שאני צריכה לעזוב את הארץ. "
למה?
"היו כמה סיבות מרכזיות. רציתי להתמקד באמנות, להקדיש פחות זמן לפעילות פוליטית, ולגור במקום שזה מתאפשר. זאת אומרת עיר זולה. אבל גם להיות במקום שבו הפעילות היא לא תמיד תגובה למצב פוליטי חברתי קיים. הייתי מאוד ענייה והיה ברור שאני לא אוכל לעשות את זה בישראל. וגם הבנתי שאני רוצה אהבה ושעם גברים ישראלים זה לא יצא. שאני צריכה מקום יותר קוסמופוליטי. הסתכלתי על האפשרויות שלי והבנתי שלברלין יש את הכי הרבה יכולת לספק לי את מה שאני צריכה. אז התחלתי לחסוך כסף שעיקרו היה לכסות חובות לביטוח לאומי שהצטברו במשך שנים. שלושה חודשים לפני שעברתי באתי לביקור קצר להתייעצות עם ישראלים, לוודא שאני לא עושה טעות נוראית, כי הייתי בברלין רק פעם אחת כמה שנים קודם לכן. זו הייתה ההגירה השלישית בחיי. "
מה היו הקודמות?
"ההורים שלי היגרו מישראל לארצות הברית כשהייתי בת 11, זה היה האירוע הכי טראומטי שהיה לי[3] . עברתי מסביבה מאוד קהילתית להיפך הגמור. אבא שלי עזב מסיבות פוליטיות. אם הוא לא היה עוזב הייתי ציונית, הייתי בצבא. לא היו לי מנגנוני ביקורת על המדינה. ההורים שלי מנעו ממני תהליך של הסללה, הם היו אנשים מאוד ביקורתיים. אבל לא הבנתי את זה אז. כשהגעתי חוויתי מה שישראלים לא מכירים: עולם בלי מלחמה וכיבוש. אני אסירת תודה להם היום למרות שכעסתי עליהם אז מאוד. אבל זה עזר לי להיות מסוגלת לבצע את זה שוב.
בגיל 22 חזרתי לישראל, הם התנגדו. הגעתי בלי כלום, בלי שום הבנה פוליטית. הגעתי חודש אחרי תחילת האינתיפאדה השנייה. חזרתי לסטטוס קטין חוזר, וזה הקנה לי זכויות, זאת אומרת כסף, אחרת אולי לא הייתי עושה את זה. אבא שלי התנגד לתת לי מסמכים שיקלו על החזרה. אחותי הייתה קטנה ממני בשנתיים כשהיגרנו, היא גם ניסתה לחזור לארץ, אבל לא השתלבה שם. אחרי שנתיים וחצי היא חזרה לארצות הברית.
אני מרגישה שלגדול כילדה בחברה הישראלית מחייב שתספגי ערכים של עליונות וגזענות, של קושי לראות את האחר. בלתי נמנע לגדול שם ולא לגדול לתוך זה.
הכל עניין אותי כשחזרתי,רציתי להבין כל ישראלי ברחוב שדיברתי איתו. רציתי להבין למה יש אינתיפאדה ולמה כל הישראלים חושבים שכל הפלסטינים רוצים לזרוק אותנו לים. מהר מאוד הבנתי שאני רואה את הדברים רק מהצד הישראלי, אז רצתי לגדה לדבר עם פלסטינים לברר אם יכול להיות שהם כל כך שונאים אותנו אם לא עשינו להם שום עוול. השלמתי פערים מהר ובשנה הראשונה בארץ נעצרתי בערך 8 פעמים. ההפגנות נעו בין רמאללה לציר בית חנינא ומזרח ירושלים, והן היו מאוד קשות. ראיתי מול העיניים איך יורים באנשים ורוצחים אותם. אנשים חטפו כדור לידי. חפשתי להתחבר לפעילות עממית אבל בשביל זה הייתי צריכה לעבור תהליך גילוי הגזענות שהייתה טמונה בי ובמשך שנים ולא ידעתי על קיומה. לא היו ארגונים שייקחו אותי בתחבורה ציבורית למרכז רמאללה. הייתי נוסעת ובטוחה שירצחו אותי. לאט לאט הבנתי שזה לא נכון. זה היה תהליך למידה שדרש ממני להביט מהיכן מגיעים האלימות, חוסר השוויון והדיכוי. וזה שינה.
ישראל היום היא לא אותה ישראל שעזבתי בשנת 2010. מאז המלחמה השלישית בעזה, בערך ב-2014, תחושת העליונות בקרב ישראלים רבים הפכה כזו שלא הכרתי כשגרתי בארץ. הגזענות עלתה באופן משמעותי וישראל הפכה למקום קיצוני מאוד ברמת המעשים. ניכר בעיני שהרבה ישראלים עזבו מאז, אבל ישראלים אחרים בארץ נוטים לפספס את ההשפעה של כך על הפלסטינים.
יש לי ידיד טוב שנע בין רמאללה ודרום ספרד. הוא לא פלסטיני ולא ישראלי. הוא היה ברמאללה בשביעי באוקטובר ומשם עבר לברלין לפוסט דוקטורט. הוא עושה לי השלמת פערים על מה שקורה בגדה, ואחד הדברים שאמר שזעזעו אותי, זה המעבר החד שנעשה שם מרצון לשתף פעולה עם ישראלים רדיקליים מהשמאל, וחשיבה על מדינה אחת או שתי מדינות, למחשבה הנוכחית שהיא להעיף את הכובש. זהו, אנחנו לא מוכנים לחלוק איתכם את האדמה, זה קו המחשבה המוביל. הרבה לפני השביעי באוקטובר.
זה מבאס אותי מאוד, זה מראה את הכישלון של השנים האחרונות. של השמאל, של המאבק הפלסטיני ותומכיו בעולם לייצר משהו שהוא בר קיימא ובאמת שחרור פלסטיני שכולל בתוכו פתרון לשני העמים. זה טראגי בעיני. וחוסר האונים נמשך, לראות את הממשלה והרבה מ[5] העם שממשיכים לבצע את ההרס הזה, וממשיכים להשחית את הסיכוי לעתיד. זה משהו שבמשך דורות כבר לא נוכל לשנות. "
בואי נדבר על יהדות. על הזהות שלך כיהודיה. על התפקיד שלך.
"זה מאוד משתנה, והשתנה הרבה עם ההגירה. יש לי זהות ישראלית ואני לא מתכחשת אליה, גם אם אני לא מתחברת לישראל במישורים הפוליטיים וממשלתיים שלה. אבל היא כן קיימת.
בארץ, עבור חילונים, השאלה על הזהות היהודית לא קיימת בכלל. כיוון שהיהודים הם הגמוניה. היא מופיעה ברגע שאת מיעוט, שאת מהגרת. היא לא הייתה שאלה גם בעיני, אני לא דתייה אבל הזהות הישראלית שלי לא מפסיקה להתקיים במסגרת לא ישראלית. הצורות שהיא באה לידי ביטוי שונות.
יש מעט דברים שקשורים לתרבות. אני אוהבת את פסח ואת טקסי המוות שיצא לי לחוות הרבה בשנים האחרונות. בנוסף לזה פעלתי פוליטית מתוך הזהות היהודית שלי, כמתן לגיטימציה לדבר מתוך היהדות על ישראל. אבל פוליטיקת הזהויות הזו קרסה לתוך עצמה אחרי השביעי באוקטובר.
האמת שלאחרונה נחשפתי למושג חדש, אקס ישראלים. אנשים שלא מתכחשים לבר ולזהות שלהם כישראלים, אבל הם כבר לא חלק ממנה במובן הפיזי והפוליטי, ומתנגדים לשימוש בזהות שלהם כדי ככוח דמוגרפי, אולי זה נשמע קצת מופשט, אבל זו הגדרה בהתהוות.
אבל כן יש בי הבנה שלהיות מיעוט, להיות מהגרת, זה משהו שמעצב תודעה והתודעה הזו מחברת אותי למיעוטים אחרים שמופנית אליהם גזענות, והחיבור הזו הוא מקום משותף להתחיל לפעול ממנו."
את מעדיפה להיות מיעוט מאשר ריבון?
"יש קשר אינהרנטי בין הגירה ליהדות. אמנם היסטורית יהודים היגרו עקב רדיפה, וזה לא המקרה עבור הדור שלי, אבל כן עבור דורות קודמים לי. אני רואה בזה אלמנט של זהות והישרדות, כאלמנטים חיוביים. לא כנרדפות. "
באיזה אופן זה חיובי?
"תראי. ההורים שלי שניהם מהגרים. אני מגדירה את עצמי כמהגרת תמידית, כל 10-13 שנים מגיע הזמן לעזוב. וגם ההורים שלי כאלו. אבא שלי נולד בפולין, אמא שלי מצ'כיה. הם היגרו לארץ, משם עברו לארצות הברית, וגם בתוכה היגרו למקומות שונים. אני מרגישה שהם העבירו לי את ההגירה התמידית כירושה. זו זהות, זו צורה שבה את לא גרה במקום אחד כל החיים שלך, את זרה ולומדת לראות את העולם מבחוץ. וגם אם את באה ממקום שבו את קצת הגמונית, ישר את מאבדת זכויות ומגיעה למעמד נמוך יותר. את לא הריבון. זה מקנה לך אפשרות אחרת להסתכל על החברה, בלי תחושת בעלות של "הכל שלי", "הכל מגיע לי", שזה מאוד ישראלי.מי שמגיע מבחוץ שואל שאלות על המקום שאליו הוא מגיע, הוא לא לוקח את הכל כמובן מאליו. זה ייתרון בעיני. הקיום שלי הוא לא להיות במובן מאליו, לא להיות ריבון, לא להיות מדכא. לא להיות למעלה בפירמידה.
ועבורי כל זה קשור ליהדות, להיסטוריה של היהודים ולהיסטוריה של המשפחה שלי. וגם להפרדה בין יהדות לישראליות. הישראליות מנסה לחבר בין השניים דרך הציונות.
בברלין יש את הקהילה הפלסטינית הכי גדולה באירופה, ובתוכה קהילות פלסטיניות שונות. רובם פה פליטים דור שני או שלישי והם נולדו פה. המפגש פה עם פלסטינים מעזה, רמאללה וחיפה, מלבנון מתאפשר באופן הזה עבורי רק בגלל שאני פה. הוא לא היה מתאפשר בישראל או בעולם הערבי. אנימתחברת אליהם במעמד הגלותי המשותף שלנו. אני לא נולדתי במחנה פליטים, אבל יש משהו בתפיסה שמחבר ביני לבין החברים שלי בקהילה הפלסטינית, ומאפשר לנו לייצר הווה ועתיד שלא היו אפשריים תחת החלום הציוני.
בגיל 11 כשעברתי לארצות הברית גיליתי את מדונה, כשהייתה בשיאה. והיא העלתה נושאים פוליטיים לסדר היום, כמו איידס והומוסקסאוליות, שלא היה לי שום קשר אליהם, אבל זה הכניס אותי למאבק הקווירי, ולחיבורים בין הנושאים. אני רואה את הקשר בין כלל הדברים – בין היותי מהגרת, מיעוט בעמדת נחיתות, ליכולת להזדהות עם מוחלשים מגיל צעיר. אם לא הייתי עוברת את ההגירה בגיל שעברתי, זה לא היה נוצר בי. זה לא קשור ליהדות באופן ישיר, אבל כן לחווייה היהודית של להיות מיעוט ונרדף. "
למה את מוצאת שאת כל כך מתחברת לפלסטינים?
"אחד הדברים הנוכחים מאוד שמחברים אותי הוא המאפיין שעבור פלסטינים בית זה עניין שבלב. לא בהכרח מקום לחזור אליו. וזה חיבור מאוד חזק שיש לי עם פלסטינים. "
את יכולה להסביר מה זה אומר?
"זה משהו שתמיד איתך בלב. הוא מקום פיזי בכל מה שקשור לפיסת אדמה אבל לא למשהו שבפועל אפשר לחזור אליו. הוא תמיד קיים איתך. זה יותר רעיון, או רגש. אני לא חושבת שיש לי מקום פיזי לחזור אליו. אבל יש לי הבנה של מה זה בית. היא מאוד חזקה ומאוד נושאת אותי. ואני רואה את זה מאוד נוכח אצל פלסטינים. רובם פליטים או עקורים."
בימים אלו הוצאת אלבום NOTHING TO DECLARE
"כן, השם הזה הוא בעיקר מול עצמי, בתור מי שעסקה שנים בפוליטיקה. אין לי יותר מה להצהיר, נאמר כבר הכל. ומוזיקה... כבר 12 שנים שאני אמנית פרפורמנס, ותמיד רציתי לעשות מוזיקה. אבל ממש פחדתי. בשלב מסוים התחלתי לכתוב שירים ולשלב אותם בהופעות שלי. לאט לאט זה גדל והפך לאלבום. בגלל שזה אלבום ראשון זה מפרק את כל הנושאים המרכזיים בחיים שלי: הסוגייה הפלסטינית, יהדות בגרמניה, הגירה, עבודת מין. הגירה אולי זה מה שמחבר בין הכל.
מה שנהדר במוזיקה, בגדול, הוא המקומות הרבים מהם היא מושפעת, ערבית, שמית, לבנטינית, ויש לך 3-4 דקות לומר משהו מתומצת. אני יכולה לדוגמא ליצור משהו מעצים על נושא מורכב כמו עבודת מין ושיכלול גם אמת על קושי מאבקים ועוני והכל יבוא לידי ביטוי. במוזיקה אני יכולה להביא חלקים שונים ומנוגדים בזהות שלי לתוך יצירה אחת מורכבת.
הסינגל המרכזי עוסק במערכת היחסים ההיררכית בין גרמנים ליהודים, ומה שגרמנים עושים היום כדי לעבד את רגשות האשם שלהם על ידי פטישיזציה של יהודים, והפרד ומשול בינינו לבין הערבים, באופן שמונע מאיתנו לייצר עתיד משותף בפוטנציה פה. זה נושא מאוד שנוי במחלוקת. הקליפ קשה לצפייה. אני עומדת בתוך מפת פלסטין ענקית עולה באש ומחזיקה תמונות של סבתא רבתא שלי בשואה."
את מרגישה אשמה שהלכת? שלא המשכת במאבק בישראל?
"היינו קבוצה קטנה של אנשים, פעילים פוליטיים, שנמלטנו כדי להציל את עצמנו, או את הילדים, כחלק מרצון לא לחיות במציאות הזו וחוסר היכולת הגוברת לייצר כל שינוי. אני לא יכולה לומר שהמצב הוא אשמתנו כי זה לא הגיוני מבחינת מאזן הכוחות.
הרעיון הנוודי, הדיאספורי, אומר שאיפה שאני נמצאת אני נלחמת, לא עקב היותי בארץ אני נלחמת. ברמה הרעיונית אני חלק מהמאבק הפלסטיני בשביל המאבק על הבית שלי בישראל. ואת זה אני יכולה לעשות בכל מקום שאני נמצאת.
חשוב לי לחדד, אני לא מתחברת למי שאומרים שחלק מהמאבק הדה-קולוניאלי (פלסטינים או שמאל בינלאומי) הוא שהיהודים צריכים ללכת. זה נטול עתיד, שטחי, עם עיוורון מעמדי, ואני מתנגדת לזה אידיאולוגית. יש לי תפיסות חזקות של בית, וערכים. זה אמנם בית שאני כבר לא אוכל לחזור אליו, אבל אני חושבת שהוא צריך להיות בית שוויוני לכל מי שבוחר לחיות בו. לצד זאת בעיני חשוב בתקופה הזאת במיוחד לומר שגם ליהודים יש הזכות לחיות בכל מקום שהם נמצאים, כמו כולם. זה רעיון ה"דויקאייט"[9] (אותו הטמיע הבונד, מ.ס.כ) איפה שאנחנו נמצאים, כאן אנחנו."
לאלבום ואתר האינטרנט של ליעד:
Comments