גל יונגמן: "מה שמעסיק אותי זה איך לשמור על היהדות שלי, וגם להישאר פתוח למרחב".
גל הוא בן דוד, רחוק, אבל בן דוד. משפחתיות ששרדה דורות של הגירה. הסבתות שלנו היו בנות דוד למעשה. הן גדלו יחד באותה דירה, כי למשפחות לא היו הרבה משאבים. זה היה בארגנטינה של שנות השלושים. אז האבות שלנו גדלו כבני דודים וחברים הכי טובים, ואז שניהם החליטו להגר, או לעשות עלייה, תלוי מי מגדיר, לישראל של שנות השבעים. האמא של האחד הלכה בעקבותיו לישראל (סבתא שלי) והשנייה עוד הספיקה להגר לפריז, צרפת, ואת העשור וחצי האחרונים לחייה בילתה בישראל. כל המטריארך הזה, הווה אומר מסבתה של סבתי מטה, שומר על קשר בקבוצת ווטס אפ עם אנשים בכל העולם שמתעדכנת ברמה היומית.
בראש השנה בישראל היינו מבלים הצאצאים של סבתא שלי, ושל סבתא של גל, כולנו יחד, זאת אומרת חלק אולי היו סובלים, אחרים מבלים. אבל אלו היו הפעמים העיקריות שהייתי רואה את גל. זה נשמע מעט, אבל אחרי השביעי באוקטובר הסתבר שזה יותר משחשבתי. זה החל להתגלות כשאחיו של גל, אדם, החל להתקשר ולכתוב לי באופן יומיומי מסיטג'ס בספרד (אחותו מעיין כתבה לי ממקום מושבה בדרום צרפת) עד ששניהם שכנעו אותנו לבוא. והנה אנחנו כאן. באותו בניין.
גל ואני בילינו בשנים האחרונות של ראש השנה עד הקורונה בשיחות בנסיעות הלוך וחזור לסבתא שלי, נסיעות שתמיד היו עמוסות בפקקי החג, ואפשרו לנו לדבר על החיים, וגילינו בדרך כמה מהמשותף יש לנו, אחרי השביעי באוקטובר גילינו אפילו יותר.
עם פרוץ הקורונה עבר גל, משורר, מורה ואשף בעסקי המסעדות, יחד עם בת זוגתו האוסטרלית לורי ובנם לגור באוסטרליה, בתחילה סידני, וכיום הם מתגוררים במלבורן. מה שלא היה ברור אם זו נסיעה מוגבלת בזמן, או יותר, הפך בפועל למקום מגוריו החדש. המקום בו הוא מגדל את ילדיהם (כיום שניים) המקום בו תמיד, בכל רגע נתון, הוא יסבול ממה שהוא מכנה "כאב רפאים", כזה לאיבר שנקטע. הגעגוע לשפה, לישראל, לחברים. לשייכות שאין בה רבב.
ממקום מושבי בסיטג'ס, ומושבו באוסטרליה, אנחנו מדברים. חולי געגועים.
"אם היית עכשיו בארץ היית בעצם לוחם בעזה?"
"ברור" הוא עונה בלי להסס. "זה אפילו לא רציונלי, זה אמוציונלי".
כבר כמה שנים שלפני עזיבתו גל שוחרר ממילואים. בשירות הצבאי שלו היה לוחם בנח"ל, היה בחברון. לאחר חצי שנה, בדרכו לקו הבא, החליט שלשטחים הוא לא חוזר.
"זה מוזר לומר את זה, כי כולנו חלק מהכיבוש, אבל זה המקום שבו שמתי את הגבול. אפשר היום לומר יותר מתמיד שצה"ל הוא גוף נחוץ בישראל. שירתתי במילואים מספר פעמי, באימונים ובקו צפון, אפילו פעם אחת כמעט נכנסתי לעזה, אבל הגיעו להסכם כשהיינו עם ציוד על הגב בדרכנו לגדר.
במבצע, נראה לי עמוד ענן, קיבלתי צו שמונה להחליף פלוגת סדיר בשטחים. אז ארזתי תיק לכלא ואמרתי למ"פ שאני לא מצטרף אליהם. המ"פ שלי אמר לי שזה לא חיילי מצדי. אמרתי לו שזה נכון. אמרו לי לחכות, ואז שלחו אותי הביתה ואמרו לי: נראה מה נעשה איתך בהמשך. וזו הייתה הפעם האחרונה שהייתי במילואים. עכשיו הייתי נכנס לעזה פעמיים".
גל חוזר על האמירה הזו, וזה ברור לו שזו לא בחירה בהיגיון פוליטי בהכרח. זו בחירה בחברים, ברגש.
איך חווית את השביעי באוקטובר?
"הייתי במשמרת בעבודה,. אני עובד בסופי שבוע 12 שעות. אז לא היה לי פלאפון או משהו. בהפסקה הלכתי למסעדה יוונית, והזמנתי משהו שנראה טעים, ובגלל המבטא שלי המלצרית התחילה לדבר איתי בעברית ושאלה אותי אם שמעתי מה קרה. אין לי טלגרם, אז היא הראתה לי סרטונים של חמאס על ג'יפים בשדרות. לא האמנתי שזה אמיתי. זה נראה לי עוד אחד מהפייקים שרצים. פשוט חזרתי לעבודה. עם סיום המשמרת האסימון התחיל ליפול. בלילה הייתי בפייסבוק, והתחלתי להבין מה קורה, את גודל הטירוף. יש לי חברים טובים באיזור, וכמובן לא הצלחתי להשיג אף אחד. גם את החברים שלי מתל אביב לא תפסתי, כי כולם הוקפצו למילואים. כלום לא נראה לי הגיוני.
כשהייתי בצה"ל הייתה בדיחה כזאת שהלכה ככה: כשהייתי קטן ישנתי כי ידעתי ששומרים עלי, כשהייתי בצבא לא ישנתי כי שמרתי. וכשיצאתי מהצבא לא ישנתי כי ידעתי מי שומר עלי". אבל עם כל הבעיות שיש לי עם צה"ל, בחיים לא האמנתי שמישהו "ישכח לסגור את הדלת", שהכשל כל כך עמוק.
בהתחלה הייתי עסוק בחברים שלי שהלכו למילואים, חברים שלי מהמושב שגדלנו יחד שהם כמו אחים שלי. אחד מהם קצין, שניהם עם ילדים. היינו מדברים ותוך כדי הייתי בוכה, והייתי מרחיק את הטלפון של ישמעו אותי, כי לא רציתי לבכות להם באוזן. הייתי מדבר איתם בוכה מרחוק ומחזיר את הטלפון. חברים שלי לא בכו. הם בכו רק כשחזרו מהמילואים. ימים יגידו מה שלומם".
חשבת פשוט לבוא ולהילחם?
"חשבתי מאוד ברצינות לבוא, דברתי איתם ושאלתי אם צריך. אני חושב שלמעשה ביקשתי אישור לא לבוא. אמרתי להם שאני חושב לנסוע לארץ, והם אמרו לי שיש לי דברים יותר חשובים לעשות, ולבוא הוא לא אחד מהם. חבר שלי שהוא קצין אמר לי: גם אם תבוא לא יגייסו אותך, יכול להיות שהוא שיקר לי".
אתה חושב שזה מאורע משמעותי בהיסטוריה היהודית?
"ברמת ההיסטוריה היהודית זה כנראה פסיק. העם היהודי חווה מאורעות קשים בהרבה, גם מעבר לשואה, פוגרומים, הכל. בתור מורה לתנ"כ אומר שזו לא פעם ראשונה שכוח חיצוני מנסה לגרש אותנו, ומספיק פעמים הצליחו. יש עם שאנחנו איתו במלחמה שהשיג הישג צבאי והכאיב ליריב שלו, והיריב הכאיב לו חזרה פי שלושים לפחות.
זה שאת שואלת אם זה מאורע היסטוריה זה בעיקר מעיד כמה אנחנו עם פוסט טראומטי, ויש לנו סיבות טובות, לפחות שש מיליון סיבות והרבה יותר. אני חושב שאם יש משהו שחמאס לא הבין באמת, זה עד כמה אנחנו פוסט טראומטיים, איזה פחדים ושדים מתפוצצים בכל "נפש יהודי הומייה", ואיך זה ישליך על התגובה שלנו".
אתה מרגיש אנטישמיות גדלה מאז ה-7.10?
"איפה שאני נמצא התעוררה הרבה אנטישמיות. אנשים אוהבים לומר שיש הבדל בין אנטי ישראליות לאנטישמיות, אבל אני לא חושב שהאנשים האלה באמת יכולים להגדיר לעצמם את הדוקטרינה הזאת.
אני כרגע עובד במסעדה ישראלית, בעיקר מדביקים לנו פוסטרים, עושים כתובות על הקיר. זה חלק מהקיום החדש שלנו. אני לא חושב שמסעדות רוסיות לא קיבלו אותה תגובה אחרי הפלישה לאוקראינה.
איך אתה מרגיש עם זה?
"אני בעיקר מרגיש לבד. אני מתחיל להבין שלאנטישמיות יש משמעות שלא הבנתי. אשתי תמיד חיה עם זה. תמיד אמרה לי איפה לא לדבר עברית. אני לא מכיר את זה. אני יוצא לעולם עם "הברית המילה בחוץ". אני ישראלי, יש לי תחושה של בעל הבית. כל החיים הייתי כזה, מגיע עם גב זקוף. בלי להתבייש. ללורי (אשתו, מ.ג.כ) תמיד היו תחושות אחרות. ואותי תמיד הביכו היהודים הגלותיים. הרגשתי שהם חיים בסרט שנגמר מזמן".
אבל מסתבר שהוא לא נגמר.
"לפני כמה חודשים הייתי במשמרת במסעדה, במקום בו אני עובד יש מוזיקה בעברית, כתובות בעברית. באותו יום היינו רק הטבח ואני. ממול הייתה הפגנה פרו פלסטינית. מלא חברה עם כאפיות, דגלי פלסטין, צופרים במכוניות. ואני חשבתי לעצמי שאם הם עוצרים לידי, זה רק אני כאן. לבד. זו תחושה שבחיים לא הייתה לי בארץ.
בפועל אף אחד לא הפגין אלימות נגדנו. מלבד הפוסטרים. זה כן קרה מול בית הכנסת קרוב לבית שלי. הייתה הפגנה פרו פלסטינית בשישי וזה נגמר באלימות ומשטרה.
יש לי רגשות סותרים. מצד אחד סטטיסטית ממש לא הכי בטוח היום להיות יהודי בישראל. את זה אני אומר כאבא. מצד שני אני לא אוהב את ההתמודדות של לורי עם הפחד שלה, את הפחד של חיים כמיעוט. זה נהיה סוג של חלק ממי שאנחנו. ואני מבין שהילדים שלי בחווייה שלהם יהיו קרובים יותר אליה מאשר אלי".
זה גורם לך לחשוב על לחזור?
"לא. זה לא גורם לי לחשוב על לחזור. זה כן גורם לי לחשוב איך אני בונה את זה.
אני בחרתי להיות היהודי הנודד שמאמין שהגאולה תגיע לכשתגיע אם בכלל , למול היהודי הציוני שנאחז בקרקע. יש לזה הסבר פילוסופי, אבל אם להיות כן, בעיקר אצלי אלו היו נסיבות חיים".
בוא בכל זאת נלך על ההסבר הפילוסופי.
"ביהדות, כמו שאני קורא אותה ומבין אותה, והיא למעשה יהדויות, לא יהדות אחת אלא תפיסות שונות ואידאולוגיות שונות. אני מאמין שזה רעיון טוב להתפלל לגאולה, אבל אני חושב שזה רעיון גרוע לנסות להביא אותה בכוח.
אם אתה חפץ חיים, אז להבנתי אתה אומר: נעשה את שלנו, גמילות חסדים. מצוות שניתן לקיים. ביהדות יש תרי"ג מצוות. כמה וכמה מהן קשורות לבית המקדש, ולכן לא ניתן לקיים את כולן. אבל לכבד את אביך ואת אימך, מתן בסתר ועוד, אפשר. השאלה מה אתה בוחר. אם חשוב לך לשחוט עז בבית המקדש למרות המציאות המוכרת, אז הבחירה שלך מאוד ברורה.
אז אני שואל את עצמי, ובכלל, מי אתה. אם מה שחשוב לך זה לדוגמא "למחות את זכר עמלק" אז עכשיו אתה צריך להחליט מי העם העמלקי, אתה בעצם מחפש את זה, יש רעיון של צדדים שונים של האלוהות, שניים מתוכם הם דין וחסד. אם אדם מחפש את הדין, זה מי שהוא, יש בחירה. ואני בוחר את מה שאני חושב שנכון לבן אדם שאני רוצה להיות.
ובכל זאת, איך היהודים שרדו?
"לרוב עמים נעלמים כי הם מתבוללים בתוך עמים אחרים. לא בהכרח ברצח עם. היהודים הם עם קנאי, ויהודים כמוני וכמוך, סביר להניח שבני הנינים שלנו לא יהיו יהודים, אלא הם החברה תצביע אליהם ככאלו."
איך אתה מרגיש עם זה?
אני לא יודע איך אני מרגיש עם זה.
ומה הצפי שלך לגבי ישראל?
"אני חושב שסביר מאוד שישראל תהפוך להיות מאוד קרובה בזהות למדינות השכנות שלה. בקנאה הדתית, ברור שישראל תצטרך שלטון צבאי חזק. אני חושב שהרבה הולך להיקבע מרמות הפחד, הכעס והכאב. זה לא בגלל שהיהדות היא א' או ב'. הכל כתוב והרשות נתונה. אבל יש מלחמה שלא מצליחה להיפתר, עם הרבה טעויות היסטוריות. אם לא נגלה גדלות רוח היא תחזיק אותנו בגרון ונהפך להיות הדבר הזה. מוכתבים על פי צמאות הדם של אויבינו וגם שלנו. חמאס הוא ארגון צמא דם ובגלל זה שום דבר לא יצמח שעזה כל עוד הם בשלטון. את יודעת ביהדות מצוות "ושמחת בחגיך" חשובה יותר ממנהגי אבלות. המשמעות הפרקטית היא שאדם השבעה לדוגמא מתקצרת במידה ויש חג שצריך לחגוג. זה דבר שאני מאוד מעריך ביהדות, להבנתי זה משקף הבנה חשובה לגבי עדיפות וקידוש החיים לעומת קידוש המוות. זאת לא דת שבנויה על מרטירים.
יש משהו מאוד מודרני בתפיסה כשמישהו "אומר" לך שהחיים לא מעניינים אותו אתה מתעקש מולו שהם כן מעניינים אותו. אנחנו תקועים במכניקת החשיבה שלנו. אבל יש חברות מסוימות שחיות לפי תכתיבים אחרים. ולא בטוח שקידוש החיים מחד או המטריאליזם מאידח ינצח. ומאוד יכול להיות שהחיים בישראל ימשיכו להיות על החרב.
לפני גלות רומי, ברגעים האחרונים, הרומאים עשו מצור על ירושלים. והיהודים נחלקים למחנות, יש מחנה קשה שאומר שאנחנו הולכים לנצח את האימפריה הרומית, ויש את זה שאומר בואו נתחיל משא ומתן על כניעה ואולי נמנע טבח שלם. בינתיים בזמן המצור כולם חיים על התבואה שאספו במשך שנים. ואז הסיקריים שורפים את התבואה. כי אם אין אוכל אז חובה לצאת ולהילחם. רבי יוחנן בן זכאי (ממחנה הפרושים) מתחזה למת, ואז מוצא מן העיר לקבורה. בכדי לוודא את מותו רוצים לדקור את גופתו החיה. אך הוא שורד ועורך משא ומתן עם הנציב הרומי ואומר לו את המשפט המוכר: "תן לי יבנה וחכמיה". בעצם הוא אומר תן לי את יבנה, אקים שם בית לימוד תורה, מקום למידה. והוא במידה רבה מזניק את מה שאנחנו קוראים לו יהדות, דת ללא מדינה. כל זה בכדי לומר שהקיצוניות תמיד הייתה ביהדות, אבל היא גם התפתחה למקום אחר, ואז חזרה לקיצוניות. הזרמים משתנים כל הזמן. הרמן כהן הוא יהודי, גם הרמב"ם שהוא הפילוסוף הגדול ביותר של עם ישראל. ממשה עד משה. הוא שינה את הרעיון של אלוהים. אז גם היהדות, השתנתה כל הזמן לאין שיעור.
אז כיום, בשינויים שקורים, זו היהדות שמתפתחת שם. מה שמעסיק אותי זה איך לשמור על הגחלת לפי הבנתי, וגם להישאר פתוח למרחב". זאת שאלת חיים, ואני מניח שבתור אדם לא דתי, אצטרך להתעסק בזה כל חיי. כמו שניתן להבין מהשיחה שלנו אני מסתובב הרבה בתחומיי היהדות, אבל אין לי בית, אין לי דיסציפלינה. וזה הופך את אותי למאוד בודד בהקשר הזה. לדוגמא בשנה הראשונה באוסטרליה ניסיתי להתקבל להיות מורה למחשבת ישראל בבתי ספר יהודיים בסידני, אבל בעבורם לא הייתי מספיק דתי. רצו שאלמד עברית ואשאיר את לימודי התרבות והדת לאנשים חובשיי כיפה. אני מבין את זה, זה לא זר לי. בישראל המצב שונה, למרות הקיטוב הגדול שקיים בארץ בין דתיים לחילוניים, עדיין יש מרחב גדול מאוד לזרמים שונים של מסורתיות וחילוניות. יכול להיות שזה חלק מהפריבילגייה בלהיות רוב וריבון יהודי. ואני אצטרך להבין איפה אני מוצא את עצמי בכל זה כאן.
איך החברים שלך בישראל חווים את הזמן הזה?
"הם מרגישים שהזמן הוא היסטורי. הם אומרים שישראל מתה, במובן של מדינה ריבונית שאמורה לדאוג לאזרחים שלה. משהו גדול השתנה ויש שבר גדול. יכול להיות שאולי בכלל שיקרו לנו כל השנים. שמאז ומעולם היינו כל אחד לעצמו, אנחנו גדלנו בתנועת נוער, הלכנו לשנת שירות ואחר כך לנח"ל, חשבנו שאנחנו עושים בשביל החברה והמדינה, אני תוהה כמה מזה היה שקר".
יש לך חברים באוסטרליה?
"בסידני היו לי חברים, ישראלים ולא ישראלים."
אתה חושב שתרגיש שם שייך?
"אני לא ארגיש שייך אף פעם. אבל יהיו לי חברים".
נראה שהשלמת עם זה.
"אני ישראלי במאה אחוז. לגמרי". הוא חוזר ואומר: "לגמרי".
אנחנו מסיימים את השיחה. שכנראה לא תסתיים לעולם.
כמה ימים אחר כך אני כותבת לו על הגעגוע. כמה כואב. יודעת איכשהו שהוא יבין יותר מכולם, והוא עונה:
"ההבנה הכי עמוקה שלי בנוגע לישראל היא שאני כאבא לא אוכל להסתכל לילדים שלי בעיניים בגיל 18 בלי להרגיש רגשות אשם על שהחזרתי אותם לארץ כי לא הצלחתי למצוא את עצמי במדינה חדשה".
שיחה שאין לה סוף.
כאב רפאים שלא יחלוף.
המשך בטח יבוא.
Comments